Register

A password will be e-mailed to you.

נתחיל ממשהו פשוט, הגדרה, הדבר הזה שדי מבהיר לכולנו מה זה. אז ההגדרה המילונית ל-'איזור נחות' היא: "מקום או סיטואציה בה אדם מרגיש בטוח ונוח ללא גורמים מלחיצים".

לפני בערך חצי שנה, החלטתי לצאת עוד קצת מאיזור הנוחות שלי ונרשמתי לקורס מאמי קרוספיט שלב 1, או בשמו הרשמי CrossFit L1 Trainer Course. אני עושה קרוספיט כבר שנתיים וחצי ואפשר להגיד די בקלות שאני מהמכורים (עוד הרבה לפני ה-L1). אני מאלה שמדדים במדרגות אחרי עוד יום עבודה ושואלים את עצמם "למה אני עושה את זה לעצמי?". ואיכשהו, אני ממשיכה כל יום להגיע מחדש.

אז למה בעצם החלטתי לעשות את הקורס? (גילוי נאות: אני לא עוסקת בזה למחייתי) בהתחלה, אמרתי לעצמי שאני רוצה לדעת יותר וללמוד יותר אבל האמת היא שרציתי חוויה שהיא אחרת לגמרי. הייתי בארה"ב בביקור משפחתי ושבוע לפני הטיסה השתעשעתי ברעיון, אז בדקתי מתי ה-L1  הקרוב בקליפורניה, התברר שהיה אחד בערך חודש אחרי. ובתור גולת הכותרת: הוא נערך בארומאס, בחווה המפורסמת, איפה שמשחקי הקרוספיט התחילו, אותה חווה שראינו במשחקים ב-2016, אותה החווה שקסטרו רוכב בה על אופנועי השטח שלו ויורה בשלל כלי נשק.

הסופ"ש המיוחל הגיע, נכנסתי לרכב של אחותי (יותר קרוב למשאית – בכל זאת ארה"ב) ויצאתי לדרך בשבע בבוקר לנסיעה של שעה דרומה ללא נודע. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ פשוט להיכנס לאוטו ולנהוג למקום שאני לא מכירה, במדינה שאני לא מכירה לחוויה שאין לי מושג למה לצפות בה.

הסופ"ש כולו היה בעיטה בישבן שהעיפה אותי למרחק של יותר מ-100 מייל מאזור הנוחות שלי: ללמוד באנגלית, להכיר אנשים חדשים שהגיעו מכל מיני מקומות (היה מישהו שטס מהוואי ומישהי שנהגה לשם, כל הדרך מטקסס), ללמוד איך לאמן, להבין איפה אני צריכה להשתפר, וכל זה בטמפרטורה של מעל 40 מעלות. ובנוסף לזה לעשות אימונים מהגיהינום שרק מתחרי קרוספיט יכולים להמציא (היו לי 2 מדריכים מתוך 4 שהיו בגיימס). סך הכל – חוויה פסיכית! חוויה שאקח איתי לחיים וחוויה שלימדה אותי המון על עצמי, על היכולות הפיסיות ובעיקר על היכולות המנטליות שלי.

למה כתבתי את כל ההקדמה הזו?

(חוץ מדרישת המערכת ל-1000 מילים)

אנחנו חיים את החיים שלנו די באותו פורמט, המקפידים ממש יורדים לרזולוציות הקטנות ביותר כדי להגיע לעוד כמה ק"ג בסנאצ' או בשביל לגלח עוד כמה שניות מהריצה ולעשות "פראן" מתחת ל-3 דקות. חלקנו (גם אני ביניהם) אוכלים את אותה ארוחת הבוקר, הולכים לישון כמעט באותה שעה ובאופן כללי שומרים על שגרה די מדוקדקת כדי להגיע לתוצאות המקסימליות באימונים. כשמגיע רגע האמת, אנחנו מגיעים לבוקס, נותנים את כל מה שיש לנו ומשאירים Sweat Angel על רצפת המועדון.

אז למה כל כך קשה לנו לקחת את כל היכולת הזו, שהיא יכולת לא מבוטלת כלל לדחוף את עצמנו ככה, ולהשליך אותה על תחומים אחרים בחיים שלנו?

אני מכירה כל כך הרבה אנשים שעובדים בעבודה שלא מספקת אותם אבל מפחדים לעשות את הצעד של לבוא ולדרוש מהבוס שלהם את מה שמגיע להם, או לחילופין להודות באמת שהגיע הזמן לחפש דרך חדשה. למה כל כך קשה לנו ל "לנקות" את החיים שלנו מאנשים שמשפיעים עלינו באופן שלילי רק בגלל שאנחנו מכירים אותם כל כך הרבה זמן ולא "נעים" לנו מהם. למה כל כך קשה לנו להכיר אנשים חדשים?

חלק מכם נתקלו בשם שלי או באירוע שניסיתי לארגן לפני חודשיים, אירוע שנועד לגרום לאנשים שחולקים את התשוקה הזו לקרוספיט לצאת קצת מאיזור הנוחות שלהם ולבוא להכיר אנשים חדשים ממועדונים אחרים, סיטואציות שלא יוצא להתערבב בהן אלא אם זה ב-RFA או באפילייט קאפ, מטרת האירוע הייתה לגרום לאנשים שלא נמצאים במערכת יחסים, להכיר אנשים חדשים שיכולים להיות בני זוג אידאלים בגלל האהבה הכל כך גדולה לאותו תחום – כי “A couple who trains together stays strong together”.

יש לכם כל כך הרבה דוגמאות לזה, בין אם אלו אנשים שאנחנו מכירים באופן אישי במועדון שלנו או אחרים לבין מתחרים מהגיימז כמו קמיל לבלנק בזינה ובעלה דייב ליפסון, קארה ווב ובעלה מאט שהוא גם המאמן שלה, ואפילו הגבר בעל הכושר הגופני הטוב בעולם: מאט פרייזר וסמי מוניז (לכל מי שעוקב אחרים, הפוסטים המשותפים זורמים כמו מים).

לקחת את הרכב עם השריטה

הניסיון שלי אמנם לא כשל, אבל הייתה לו הצלחה מינורית, הסיבה – לאנשים מאוד קשה לצאת מאיזור הנוחות שלהם, לאנשים קשה לפרוץ את השגרה היומיומית שלהם.

את/ה רוצה להיות מאושר/ת? האחריות נופלת עליך! כל כך קל לנו להאשים אנשים אחרים/ סיטואציות/היסטוריה בכל מה שקורה לנו. אם יש משהו אחד שהקרוספיט לימד אותי זה לקחת אחריות על עצמי. אני רוצה להשתפר במתח? אני צריכה לעשות מתח! אני רוצה להשתפר בריצה – אין מה לעשות אני צריכה להתחיל לרוץ, אני לא נהנת מזה ב-90% מהזמן אבל אני כן נהנית מתחושת ההצלחה שסיימתי, ששרדתי ובסופו של דבר זה לא היה כזה נורא (ברוב המקרים) אני רואה את התוצאות בצד המנטלי כשמגיע WOD שיש בו ריצה וזה כבר לא החלק שמפחיד אותי באימון. התחושה הזו של הצלחה שהשגתי לבד, שווה הכל.

מישהו חכם אמר ל פעם: "אם תחסכי שנה שלמה לקנות את רכב החלומות שלך, והגעת לרגע המיוחל וסוף סוף הלכת לקנות אותו, באותו יום בדיוק, אני קונה לך את אותו רכב בדיוק, אחד לאחד עם הבדל קטן, אני שורט לך את האוטו שאת קנית, איזה אוטו תיקחי?" התשובה היא, ורובנו יתנו אותה, את הרכב שאני קניתי בכסף שאני חסכתי גם אם יש לו שריטה. הסיבה לכך היא שאנחנו יודעים ולומדים להעריך רק את הדברים שאנחנו עובדים (קשה) עבורם.

כשקיבלתי את התעודה של ה-L1  העליתי פוסט באינסטגרם וכתבתי “Probably my proudest moment”, וזה נכון! אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך גאה בעצמי כמו שהרגשתי באותו רגע כשקיבלתי את התעודה הזו וכל מה שהיא סימלה עבורי, הפרגון מהחברים הוכיח לי שחוץ מהגאווה העצמית שלי, יש לי המון אנשים שמאוד אוהבים אותי סביבי שגאים בי מאוד, וזה חשוב.

אז אני שואלת אתכם, למה בעצם אנחנו לא משקיעים רבע מאותה אנרגיה בשביל לעשות אותנו מאושרים?

למה אנחנו כל כך מפחדים לקחת את הצעד הזה שזהו בדיוק אותו צעד שאנחנו לוקחים כל פעם מחדש כשאנחנו מפקידים את הגוף שלנו, המוח שלנו, לעיתים גם את הקיבה שלנו בידי המאמנים שלנו?

לסיכום, המסר שלי אליכם, כמישהי שמתאמנת בדיוק כמוכם, קחו את כל היכולות הלה שיש לכם בקרוספיט, את המשמעת, את הרצון המטורף הזה להצליח משהו בין אם זו עוד עליית מתח או עוד 5 קילו לסנאץ' ותיישמו לכל הרבדים בחיים שלכם. צאו מאיזור הנוחות שלכם! תנסו, תעזו, תרדפו ותחלמו! רק מה שתקרעו את התחת בשבילו יהיה באמת שווה את זה, בפרנסה, בזוגיות, באימונים.

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X