Register

A password will be e-mailed to you.
[adrotate group="1"]

בין דונאטס לאימון זוגות: על חווית ה-Team Series שלנו

תחרות היא דבר טוב, מעצם הגדרתה, אירוע שנועד למצוא מי הכי טוב במה שאנחנו  עושים מתוך סך המשתתפים, הצלחת? נהדר, לא הגעת למה שציפית? מעולה, תתקן ותעבו יותר קשה עם יותר כוונה ותשומת לב.

תחרות ה-Team Series אף פעם לא הייתה במודעות שלי, היא הרגישה כמו אירוע שהוא קצת בן כלאיים בנוף התחרותי, קבוצות שמורכבות מאתלטים שונים, באיזו מתכונת שרוצים, פרסים לא מתגמלים, ובתקופה שכביכול הספורטאים אמורים להיות ברמת הכושר הנמוכה ביותר שלהם במהלך השנה.

"זה לא רק לעבוד קשה בכל יום או בכל אימון, זו כל תנועה, כל סנאצ', לתת כל מה שיש לך". — קטרין דווידסדוטיר

השנה הוחלט שהתחרות תהיה במתכונת זוגות, וזה שינה הכל, זוגות של נשים, גברים או זוגות מעורבים, ובקטגוריות הגיל השונות.

באוגוסט פנתה אליי אור כהן, שאני מאמן אותה מאז ינואר והגיעה למקום החמישי ב-RFA האחרון ואני פעם הייתי לא רע בעסק הזה, וככה החלטנו להשתתף כזוג.

שנינו לא ידועים בתור אנשים דקדקנים או יסודיים מדי, חשבתי שבכל שבוע יש אירוע אחד לבצע, אור חשבה שיש שניים, בסוף היו ארבעה. וככה כששנינו בכושר סביר, רחוק מאוד מטוב, קבענו לנסות ארבעה אירועים בשבוע, כשאור גרה בחיפה ואני בתל אביב, נקודת התחלה מעולה.

 

את האימון הראשון ביצענו בחיפה ועשינו את כל הטעויות האפשריות, לא הסתכלנו על החוקים המסובכים יתר על המידה, כולל הטיימקאפ שהיה קיים, אז כל האימון הנוראי הזה נגרר יותר ממה שהיה צריך, והתוצאה הלכה לפח, כל העסק הזה נהפך להרבה יותר מורכב ממה שחשבנו. בהמשך הימים ביצענו את שאר האימונים, כשחלק מהם אפילו ניסינו פעמיים על מנת לשפר.(לא הצלחנו אף אחד, שניהם בדיוק אותו דבר) החלק המעניין בעבודה בזוג הוא ההבדלים בין האתלטים ואיך עובדים איתם, שנינו לא ספורטאים הפוכים ביכולות, אבל באימונים השונים היו צווארי בקבוק שונים.

אם זה TTB ו-C2B שאור עושה כמו שאני אוכל דונאטס, ומשקלים כבדים יותר שעדיין יש לי יתרון ייחסי. באותו הזמן ביצעו בבוקס שלנו, קרוספיט הוד השרון את התחרות זוגות שהורבו מMasters ו-Teens, ותמיד נחמד לראות את המעורבות של ספורטאים צעירים יותר, ומבוגרים שעדיין לא מנוסים בתחרויות. את השבוע הראשון שלא הלך חלק סיימנו מקום 5 באפריקה, עם הבדלים ענקיים במיקומים בין אימון לאימון בעולם, מקום 333 בסך הכל.

אחרי השבוע הראשון המסקנה המשמעותית ביותר הייתה, ששנינו לא התאמנו בחודשים האחרונים עם מאמץ אמיתי, העובדה שהיינו מחויבים אחד כלפי השנייה, והרצון להשיג את התוצאות הכי טובות גרם לנו לעבוד הרבה יותר קשה מהרגיל. לא לעזוב את המוט אם לא חייבים, לעשות סטים יותר גדולים כדי לחסוך עבודה לבן זוג, ואלוהים אדירים…. לא להאט בברפיז. וזו הנקודה המרכזית, אם לא היינו נמדדים, לא היינו מבצעים את האימונים באותה אינטנסיביות, שזה יתרון וחיסרון בגלל שהובהר לנו כמה האימונים שלנו ביום יום לא מתקרבים לאותה רמה.

אם לצטט את קטרין דווידסדוטיר: "זה לא רק לעבוד קשה בכל יום או בכל אימון, זו כל תנועה, כל סנאצ', לתת כל מה שיש לך".

אנחנו מנסים ללמוד משהו מכל אימון ותחרות, אם יש משהו שמזכיר לנו מהו מאמץ אמיתי, תחושת ההכרה הזו שנתנו כל מה שיש לנו, ולא הסתכלנו אחורה עם חרטה או אכזבה, זו תחרות טובה, שמשיגה את המטרה שלה.

את השבוע השני, שכבר היינו מוכנים אליו ביצענו עם הרבה יותר סדר, התבוננות עמוקה בחוקים, והרבה יותר רגועים. הבנו שנצטרך לעשות כל אימון פעם אחת וכנראה כמה מהם ביום אחד, אחרי הכל אנחנו עושים את זה לכייף. האימונים היו הרבה יותר רגועים והרבה פחות שוחקים, אחרי ששנינו פתחנו את הידיים בשבוע הראשון, הגענו לאימון שידענו שהוא שלנו. יש רגעים אצל כל מתחרה שהוא יודע שהאימון הזה הוא שלו להפסיד או לנצח, אין מכשולים, או אפילו יש לו יתרון ענק. אצלנו האימון הזה היה: 21-15-9 Dumbell Snatch/Bar Muscleup, שתי התנועות היו בשביל שנינו לא מהותיות, פוט משהו שצריך לעבור, וככה גם עשינו את האימון, עם הרבה טייפ על הידיים ושיר בלב, גם אחרי שהטייפ ירד והידיים נפתחו, המשכנו עד הסוף והגענו לתוצאה שבה היינו הכי גאים, 8:47, מקום 3 באפריקה ומקום 75 בעולם באימון הזה.

אחרי הכל סיימנו את התחרות במקום ה-3 באפריקה ו-265 בעולם, וחזרנו לשגרה, כל אחד עם המסקנות האישיות שלו, והמסקנות המשותפות, לקראת ה-Affiliate Cup שבו אנחנו מתחרים ביחד באותה קבוצה. שנינו יודעים כמה תחרות זה דבר חשוב, וצריך להיות חלק מהשגרה שלך, בטח בתור ספורטאי וגם בתור חובבן.

אין פסול בלדעת איפה אתה עומד מול אחרים, השאלה האמיתית היא, מה תעשה בקשר לזה?

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X