בתור ענף שמתפתח בקצב מסחרר קשה לעצור ולהסתכל ימינה ושמאלה על איפה אנחנו, איפה התחלנו ואיפה אנחנו עכשיו. כשקרוספיט התחיל במקומות הקטנים והנידחים, במחסנים ומוסכים לשעבר, עם ציוד פחות ממינימלי (מה שהספיק אז) לעומת היום – כשאי אפשר לפתוח מועדון בלי שהוא יהיה מאובזר לחלוטין. התחום התפתח ברמה יוצאת דופן גם בחו"ל וגם בארץ. כל מה שטוב בזה אנחנו יודעים, עוד מתאמנים, הקהילה צומחת, התחום ממשיך להתפתח, תחרויות נהיות יותר גדולות ועוד.
אבל גם בהתפתחות יכולות להופיע בעיות…
עם התפתחות הקרוספיט, גם האוכלוסיה המרכיבה אותו מתפתחת ומשתנה: רוב הקהילה יודעת מהיכן להשיג ציוד לאימונים, לקרוא מאמרים ולהתעניין בפיזיולוגיה ותזונה – זה דבר מעולה, אבל ם בעייתי. בגלל הדרישות שיש בתחום הקרוספיט והמגוון הרחב של המשימות שיש לבצע בו, המתאמנים מנסים לעמוד בדרישה "הנכפת" עליהם באמצעות למידה מוגברת ובצריכת תכנים מתמקדים בנושאי כושר ותזונה. מצד אחד, זה יוצר את הרצון להמשיך ולהתקדם, אבל מצד שני ההתקדמות באה לפעמים מוקדם יותר ממה שהגוף מוכן אליו.
אנו רוצים להוסיף עוד משקל, להשתפר בתנועות, להשיג זמנים יותר טובים, אבל לפעמים זה פשוט עדיין לא הזמן לזה. מתאמן חדש שרוצה פראן במתחת ל-4 דקות כנראה לא יצליח להשיג את זה ואם הוא ינסה, כנראה שהוא יהרוס לעצמו את האימון בגלל שהוא לא דאג להרגיש את הגוף שלו ודחף מעבר ליכולת ופספס את הזמן יעד שלו בכמה דקות שלמות. לוקח זמן לבנות את היכולות האלה וברגע שהמתאמן הזה יבין שזה תהליך ארוך טווח ולא יחפש את האישור הרגעי הזה של "יש לי פראן מתחת 4" (שגם אם הוא ישיג איכשהו, כנראה שלא יצליח לשחזר), הוא יוכל לתת כל פעם פראן מתחת ל-4 דקות. התפחות תנועתית ועצבית לא מתרחשת ברגע ולפעמים שוכחים כמה זמן זה באמת לוקח כדי להיות מיומן ברמה שלא צריך לחשוב על טכניקה בזמן שמתאמנים. וזה למעשה נושא המאמר: התפחות טווח ארוך לעומת תוצאות רגעיות וטווח קצר.
בטוח ראיתם מישהו נכנס או מנסה להיכנס מתחת לסנאצ' כשהוא לא מוכן בכלל לקבל את הסנאצ' הזה גם אם הוא היה תופס אותו. או מישה מנסה לעשות קיפינג פול אפ כשהכתפיים שלו לא יציבות מספיק בשביל להחזיק את המפרק במקום. זוהי דוגמה מצוינת לרצון שלנו להמשיך ולהתקדם, שמניע אותנו לעשות דברים מסוימים "בכוח" כי אנחנו רוצים לראות את התקדמות. אבל במבחן המציאות יש שלבים שצריך לעבור לפני כן. צריך לבנות את התבנית של הסנאצ', צריך לבנות כתפיים יציבות, והדברים האלה לוקחים זמן.
להגיע -100 קילו סקוואט זה תהליך – אפשר ללמוד ממנו או שאפשר לדלג לשם. מי שילמד מהדרך יוכל בשלב מסויים להגיע ל-140 ול-180 קילו סקוואט. ומי שידלג כנראה יישאר במשקל הזה, במקרה הטוב כשהוא עדיין בריא ובמקרה הפחות טוב עם שלל בעיות שמלוות בטעויות בטכניקה. הגוף צריך את הזמן להסתגל לתנועות החדשות שהוא לומד ולאחר מכן צריך לבצע חזרות על חזרות כדי להשריש את התבנית הזאת כדי שלא נצטרך לחשוב על התנועה בכלל בהמשך. וזה משהו שנשכח, חלק גדול מהזמן אצל המתאמנים וגם אצל המאמנים.
מתוך הרצון לשמור על איכות הקהילה, גם מצד המתאמנים וגם המאמנים, יש דרישה לעלות את הרמה ולהגיד "לא".פשוט לעצור ולהסתל לצדדים. לראות בן אדם שרק סיים יסודות פתאום מנסה לנהל 43 קילו מעל הראש ולעמוד מעל המוט לפני שהוא מנסה בכלל להרים אותו ולהגיד לו "לא". אם נוכל לעקב את ההתקדמות הזאת ולפרוס אותה על תקופה יותר ארוכה זה יועיל הרבה יותר למתאמן הזה ויקל עלינו המאמנים ברמה המנטלית לדעת שהבן אדם הזה מתחיל מטקון עכשיו ואני יודע שהוא מכיר את הגוף שלו, את התנועות של האימון ושהוא מסוגל לבצע את זה כמו שצריך.
מעבר לכך שאם הוא יבין את זה, אולי הוא ישאר אותנו גם לטווח הארוך (ולא "ישרף") – זה גם עוזר למועדון לבנות קהילה גדולה ואיכותית יותר. האחריות שלנו פה גדולה מאוד, יש גם אחריות אישית כמובן, אל אי אפשר לצפות מהמתאמנים את מה שאנחנו מצפים מעצמנו, הם בסופו של דבר באים להתאמן ולהנות.
אנחנו (בעלי המועדונים) רוצים לעזור ולקדם את המנויים שלנו כך שיראו תוצאות ותמיד יש שיקולים כספיים בנושא. אלה מקיימים קשר ישיר עם רמת ההנאה של המתאמן וכאן הדילמה: האם אני "מבאס" את המתאמן ואומר לו "רגע, אל תעלה משקל/תעשה סקייל/תחליף תרגיל" או שאני זורם איתו. כולנו חוטאים בזה מידי פעם ופשוט זורמים. אין אחד שלא הוצב בפני הדילמה הזאת. אבל אנחנו צריכים להתעלות על הרצון לרצות את המתאמן כי אנחנו יודע מה טוב בשבילו, יותר ממה שהוא יודע. העבודה שלנו היא לעזור לו בבניית תשתית חזקה לעיד. תשתית מספיק חזקה שלא תקרוס.
באופן כללי, צריך להבין שמדובר במשהו שיקח זמן. שאנשים שהגיעו למקום שאליו אחרים שואפים, השקיעו המון כדי להגיע לשם. Let's play the long game. ברגע שההבנה הזאת תגיע, הרמה תעלה, גם של המתחרים ועוד יותר חשוב של כל שאר הקהילה שלנו.
בטווח הקצר הוא יתבאס כי הוא גם רוצה לעשות מתח בקיפינג כמו כל השאר אבל ברגע שיבין את המשמעות של "טווח ארוך" ושהוא יוכל בעתיד לעשות כמה שבא לו, הוא יהנה הרבה יותר מההווה ומהדרך קדימה, ובסוף גם יראה שבכלל לא כואבות לו הכתפיים כשהוא עושה את התרגיל, מה שהיה קורה אם הוא מתעקש ומנסה בכל זאת.
אם אנחנו רוצים לבנות קהילה חזקה יותר, יציבה יותר ובריאה יותר אסור לנו להיכנע לרצון של המתאמנים לדלג על העבודה הקשה שצריך לעשות עד שיש את הזכות לעשות את התרגילים ה-"בעייתיים" האלה. כשטכניקה מושרשת בגוף, שהמערכת העצבית שלנו יודעת מתי להפעיל איזה שרירים וכמה יחידות לגייס זה בדיוק הזמן להתחיל לעבוד ולבנות קדימה – אבל כאמור יש כאן פונקציה של זמן. וזה מה שאנשים שוכחים ומה שהקרוספיט משכיח כשצופים באתלטים שנמצאים באור הזרקורים – לוקח זמן לבנות טכניקה יציבה. לוקח המון אימונים ועוד כמה שעות מעבר לזה מתחת למוטות/טבעות כדי להשריש את התבניות תנועה האלה בכדי שהכל יראה זורם.
ריצ' פרונינג פעם אמר: "כשהמשקלים עולים הטכניקה חייבת להשתפר גם." וזה הכי נכון שיש, להעמיס על תבנית לקויה פשוט תשריש את אותם ליקויים עוד ועוד. המתאמנים רואים את המאמנים/או החברה הוותיקים יותר, רואים טכניקה זורמת ויציבה עם משקלים גבוהים ורוצים גם. אבל לא עוצרים לחשוב לרגע: "אולי הוא הגיע מענף אחר לתוך הקרוספיט?", "אולי הוא מתאמן כבר לא מעט שנים?" אולי האתלט שבנדון התעסק בענף ספורט כלשהו כשהיה צעיר יותר, או שהוא פשוט אתלט מולד וקל לו ללמוד?
כאן וב האחריות שלנו המאמנים וגם של המתאמנים עצמם, לעצור רגע, להתסכל ימינה ושמאלה. לעשות בדק בית, האם הטכניקה שלי מספיק יציבה כדי שאני עכשיו אבוא ואעמיס על עצמי במטקון? האם אני יכול להרשות למתאמן שלי עכשיו לקחת קטלבל של 24 קילו ולשים אותו מעל הראש? סדנת היסודות מתחילה את תהליך הלמידה אבל בת'כלס: מתאמן זוכר אולי 10% מאותו אימון. אז אלא אם נעשה 100 אימוני יסודות (בהגזמה) אנחנו נצטרך לדאוג שהוא יקח את הזמן בחודשים הראשונים שלו כדי שיתחיל להבין מי נגד מי, ורק אחרי כמה חודשים לראות איפה הוא עומד ומשם להעריך מחדש האם הוא יכול להמשיך ולהעמיס על התבניות שנוצרו, וגם זה בגבול מסויי.
ומה עם מתחרים?
הטיפול הוא זהה. בימינו יש כמות עולה של ספורטאי קרוספיט. והנטייה של ספורטאים היא לדחוף מעבר ליכולת שלהם. בתור מאמנים יש לנו במה לפתח ספורטאים בענף הזה. ואנחנו יכולים לפתח לטווח ארוך או לטווח קצר.
אם מישהו חדש מגיע ואומר: "אני רוצה להיות זוהר ליפקין", אני אגיד לו :"בוא נראה מה קורה איתך עוד שלוש שנים" (אתם יכולים לנחש את התגובה). גם לספורטאים פוטנציאלים יש נטייה להתעלם מכמות השעות שהושקעו כדי ללמוד אלמנטים חשובים להמשך הדרך.
כשאנחנו מסתכלים על הדור הצעיר זה ניהיה עוד יותר קריטי. גם כמות השעות שאפשר להשקיע גדולות יותר כי יש קצת פחות הסחות דעת, והנוער הקצת בוגר יותר ישקיע את מה שהוא צריך כדי להתקדם ולכן עוד יותר חשוב לחשוב טווח ארוך לעומת קצר. אם נשריש את ההרגלים הטובים בשלב מוקדם של ה-"קריירה" יהיה הרבה יותר קל לפתח את אותה קריירה ומעבר לזה נוכל לדאוג לכך שהקריירה הזאת תהיה ארוכה ככל הניתן. אי אפשר לבנות קריירה ארוכת טווח על בסיס תבניות תנועה לקויות, הפציעות יגיעו והן יגיעו מהר וברבים. ומה קוטע התקדמות יותר טוב מפציעות? הרצון המוגזם להגיע לוצאות, שמוסיף ופוגע בתכנון הארוך וההתקדמות לאורך זמן של חברי הקהילה שלנו, הספורטאים והמתאמנים מהשורה. את זה רואים במגוון ענפי ספורט שונים.
מהי המסקנה מכל זה?
המתאמנים החדשים, שלא באים מרקע מסויים ומחפשים את האורח חיים הבריא, להיכנס לכושר ופשוט להשתפר – צריכים לשאת את המבט שלהם קדימה ולשאוף להיות חזקים לעוד הרבה שנים, לבנות בסיס שמורכב ממפרקים עמידים ולא להתעסק בתקופות של שיקום מפציעות ו-"בזבוזי זמן". מה זה מצריך מאתנו? לפתוח את העיניים ולראות מתי אפשר ומתי אי אפשר לאפשר התקדמות. ולפתוח את המוחות ולהמשיך ללמוד עוד בכדי לדעת מה אנחנו רואים כשמישה זז מולנו. כי קורס מדריכי חדר כושר ויומיים לבל 1 לא בדיוק הופך אותך למומחה בתנועה.
לגבי:החברה התחרותיים: אנו נצטרך להבין איפה הם נמצאים ב-"קריירה" שלהם ולראות איך מאריכים אותו ומוסיפים לשם גם הישגים. לראות מה חסר ואיך לבנות להם את התשתית שתאפשר להם להוציא את היכולות שלהם החוצה, עם מינימום נזק. בסופו של דבר כל מי שתחרותי יחווה עיכוב (Setback) כזה או אחר במהלך התקופה שבה הוא מתחרה. וזה בסדר כל עוד מודעים לזה ומנסים למזער את זה כמה שאפשר.
באופן כללי, צריך להבין שמדובר במשהו שיקח זמן. שאנשים שהגיעו למקום שאליו אחרים שואפים, השקיעו המון כדי להגיע לשם. Let's play the long game. ברגע שההבנה הזאת תגיע, הרמה תעלה, גם של המתחרים ועוד יותר חשוב של כל שאר הקהילה שלנו.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.