Register

A password will be e-mailed to you.
[adrotate group="1"]

מאז שהייתי ילד שמן בכיתה ז' יש לי פחד אחד בכל הקשור לספורט. אם נוהגים להגיד ש-good guys finish last אז במקרה שלי אני שונא את זה לאללה. אני פשוט לא יכול לסבול את זה שאני יהיה זה שיסיים אחרון את האימון.

עוד כשהייתי ילד הבנתי שהגנים שלי מלאים בהרבה דברים טובים אבל הקשר בינם לבין ספורטיביות הוא מקרי בהחלט. לא הייתי טוב בכדורגל, לא הייתי טוב בכדורסל ואפילו כשניסיתי קצת ספורט אקסטרים (סקייטבורד) – גם בזה הייתי גרוע. זה אולי אחד הדברים שהכי הייתי מתוסכל מהם כנער מתבגר.

עם הזמן מצאתי פתרון נהדר לדבר הזה והוא פשוט להפסיק לעשות ספורט. נמנעתי מכל פעילות גופנית כדי לא להזכיר לעצמי עד כמה אני לא טוב בדבר הזה. עד לפני חצי שנה, הפעם האחרונה שעשיתי משהו עם הגוף שלי הייתה אי שם ב2009 באיזה בר-אור שהיינו מחויבים לעשות בצבא. אבל לפני חצי שנה חזרתי להזיז את הגוף דרך הקרוספיט. בהתחלה לא הרגשתי רע עם זה שאני מרים משקל נמוך ובקושי מסיים את ה-WOD, אבל עם הזמן הדבר הזה חזר לרדוף אותי.

גם בחימום הרגשתי שאני חייב למהר ולסיים אותו כי עוד רגע הבחור החדש שרק סיים את היסודות מסיים ואני עדיין בסיבוב השני. בדיוק בנקודה שבה חשבתי שאני חוזר להיות הילד השמן מכיתה ז', הכל פתאום השתנה.

הבנתי שכשאני לחוץ על לסיים במקום כלשהו (לאו דווקא אחרון) אני מתרכז בדברים השוליים ומפסיד זמן פיתוח כוח וכושר לגוף שלי. כל התחרותיות הזאת רק גרמה למכניקה שלי להיות ולהראות רע, ובמשך הזמן גם פגעה בעליית המשקלים שאיתם אני עובד.

הנחתי את העניין הזה בצד ובמקום להתרכז בלא לסיים אחרון, התחלתי להתרכז בלסיים את האימון כמו שצריך. או אפיל לא לסיים בזמן אבל לפחות לתת הכל ולעבוד בדיוק על מה שחשוב לעבוד.

כשאני מנסה להסביר את זה לאנשים סביבי, זה נשמע קצת פלצני. אפילו אני לפעמים מתפלא שמילים כאלה יוצאות לי מהפה וזה נשמע לי לא אמין. אבל אז אני מגיע לשעה הזאת ביום שמזכירה לי – אתה לא רק מאמין לזה, אתה גם מבצע את זה.

תגובות

2 תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X