"הרומן שלי עם קרוספיט" – פוסט אחרון בסדרה של 3, מאת ניר כהן, מאמן ובעלים של קרוספיט רעננה בו הוא מספר לכם על איך התחיל אצלו הכל ומדבר על השילוב של קרוספיט יחד עם ריצת מרתונים וסיבולת.
בפוסט האחרון סיפרתי על ההכנות לתחרות ואופי האימונים… וכעת הגיעה העת לספר על מהלך התחרות עצמו ולנסות לחבר מעט לחוויות שעברתי תוך כדי ריצה בת 250 ק"מ.
ביום שבת בצהרי היום עברנו את בדיקת הציוד, שם עברו איתנו בקפדנות על כל פרטי החובה והציוד שהיה עלינו להביא. רמת הירידה לפרטים היתה כל כך דקדקנית שהם חישבו לנו את כמות הקלוריות שאנו סוחבים על גבינו ודאגו לוודא שאנו עומדים במינימום הנדרש (כזכור לכם את האוכל לכל השבוע היה עליי לשאת על גבי). התרמיל שקל סביב ה12 ק"ג ביום הראשון וזה כלל את האוכל לשבעת ימי התחרות, ביגוד, שק שינה ועוד ציוד בטיחותי. זה מירוץ בסגנון "מירוץ אתגר" כך שהתחרות לא נעה רק על מהירות הריצה שלך, אלא על תכנון גדול יותר של המזון, לבוש וחוזק מנטלי…
ירדנו לשטח בשבת בצהריים והתמקמנו באוהלים לקראת הזינוק ליום התחרות הראשון בשעה 8 בבוקר. מזג האויר היה חורפי משהו וקור מקפיא! כבר בלילה לבשתי את כל הביגוד אשר היה לי בתיק ורק התפללתי שלא ירטב כלום, כי לא היה לי יותר מה ללבוש!
הלילות באיסלנד מיוחדים מאוד, השמש שוקעת מאוחר סביב השעה 23:00 ואין חשיכה מלאה, אלא דימדומים עד השעה 3 ומשם זריחה קלה, כך שזה היה הזוי להתעורר בשעה 4 ולראות אור יום מלא. יום התחרות הראשון כלל ריצת שטח שטוחה יחסית על פני מרחק של 47 ק"מ אותם גמעתי בתוצאה טובה של 4 שעות ו47 דקות. בשל תנאי השטח, ההתאוששות מהריצה היתה מהירה יחסית ולא הרגשתי עומס מיוחד.
זו השעה לעצור לרגע ולספר על תכנון התזונה שלי למירוץ. אם בן אדם ממוצע אשר מתאמן צורך כ-3000 קלוריות ליום בכדי לספק את כל מה שהוא צריך לאימונים, אצלי הבעיה היתה נשיאת משקל. כך שלא יכולתי להתבסס על קופסאות שימורים וכו', אלא על מזון מיוחד שמזכיר סוג של מנה חמה מרוכזת מאוד עם קצת מים חמים. כך קיבלתי 800 קלוריות כארוחה מרכזית יחידה ביום. את שאר הקלוריות לקחתי מחטיפים טכניים של חלבון משולבים עם חטיפי פחמימות. סך הקלוריות היומי שלי עמד על 1700 קלוריות בממוצע… בקיצור, רעב! רק לצורך השוואה, מובילי המירוץ סחבו על גבם מזון בשווי 900 קלוריות ליום וכך חסכו לנו עוד משקל רב אשר יווה נקודת תורפה במירוץ ומי שדאג לקצב הריצה שלהם עם 900 קלוריות ליום במשך שבוע, אני מציע לו להביט בתוצאות קודם כל.
הופתעתי לגלות עד כמה הגוף סוחב במשך הזמן עם כמות מזון קטנה כל כך…
בחזרה לתחרות. היום השני היה לדעתי היום הקשה מכל. שוב מקטע ארוך של 46 ק"מ כאשר הבעיה המרכזית בו היתה עליה קיצונית של 3 ק"מ עם רוח פנים קפואה אשר הגיחה מקרחון סמוך. היה זה קור חריג, אשר הקשה מאוד על תפקוד כללי לרבות הליכה איטית ומסורבלת בעלייה הטכנית. זה היה רגע קשה מאוד ומבאס משום שהוא היה די בתחילת הקטע, כך שבמשך שעה וחצי התמודדתי עם המקטע הזה מבלי ממש להתקדם.. זה היה יום ארוך על הרגליים שארך כ6 שעות נטולות הילה.
היום השלישי היה היום הטוב ביותר! מזג האויר השתפר פלאים והתעוררנו לשמש חמימה ושמיים כחולים. באיסלנד יש ביטוי שגור: "אם אתה לא אוהב את מזג האויר… חכה 5 דקות!". שמש אמנם, אך הטמפרטורות היו עדיין סביב ה10 מעלות כן? (לאירופאים זה הספיק בשביל לעבור לביגוד קצר…) המשקל מהתיק החל לרדת והמסלול התאפיין בחציית שדות לבה, שזה למעשה שדה ענק המלא בסלעים קטנים ומעצבנים המקשים על ריצה רציפה וקרסול ישר. סיימתי את היום במיקום החזק ביותר שלי עם זמן של 5 שעות ו16 דקות, יום ארוך במשרד.
ליום הרביעי התעוררתי עם קרסול כואב ונפוח כתוצאה משינויי הכיוון הרבים מהמסלול ביום הקודם, הדבר החמיר עוד ועוד ככל שנאלצתי לעמוד על הרגליים ולזוז. תחילת המסלול ביום הרביעי התאפיין בכניסה למנהרה אשר נחצבה על ידי לבה תת קרקעית (איסלנד משוגעת) ונדרשנו לחבוש את פנסי הראש שלנו. חושך מוחלט, קרסול נפוח, סלעים חלקים… כל אלו הפכו את תחילת הקטע לסיוט של ממש… תוסיפו לזה מזג אויר קודר ותקבלו מצב רוח מחורבן. במירוצים מסוג אלו הקושי הפיזי מתלווה לקושי מנטלי והשניים יחד יוצרים שילוב בעייתי במיוחד. למזלי היום הרביעי כלל "רק" 40 ק"מ.
עיני כולם היו נשואות אל עבר יום חמישי, אשר מכונה בפי המארגנים "the long march"… היום החמישי היה באורך 64 ק"מ. ואני בתור אחד שגמע כבר כמה מרתונים, אך מעולם לא עבר את המרחק הזה, התקשיתי לחשוב כיצד עליי להיערך לדבר ועוד בהתחשב במצב הרגל שלי אשר הלך והחמיר… קיבלתי החלטה לזנק בהליכה מהירה ולתת לרגל להתחמם. לקחתי 2 כדורי משככי כאבים ויצאנו לדרך. זה היה פשוט סבל שלא יתואר… קרוב ל10 שעות של סיוט מתמשך, במהלכן ירדנו קווי גובה בין וואדיות אל עבר פני הים ומשם על החוף דרך הנמל לקו הסיום… מה לא היה לנו שם… רוחות, גשם, ברד. ממש ממש לא זומבה. אבל גם זה נגמר!
לאחר היום החמישי כבר היה לכולנו ברור שהמירוץ הזה הגיע לקיצו. נותר רק עוד יום אחד אחרון בן 9 ק"מ שאותו חצינו כולנו בזמני שיא אל עבר קו הסיום המרגש במקום ה2 בקטגורית הגיל שלי!
עכשיו, מי שחושב שבירה זה משקה נהדר מוזמן לשתות מיד אחרי המירוץ הזה ולהבין עד כמה זה נכון….
החוויה הזו צרובה אצלי עמוק, 250 ק"מ בתנאים קשים מאוד הן מבחינת מזג אויר והן מבחינת תוואי דרך, תוסיפו לזה את משקל הציוד אשר היה עלי לסחוב על גבי ותקבלו חתיכת חוויה ספורטיבית מאתגרת. נכון לעכשיו קצת קשה לי לחשוב על מטרה חדשה, אך ברור לי שעלי להציב דרישות גבוהות יותר בפע הבאה. אימוני הקרוספיט היוו לי שלד מרכזי בתוכנית האימונים וכרץ מנוסה וכמאמן ברור לי שזהו הטוויסט אותו עלי לשלב בתוכניות האימונים של הרצים שאותם אני מלווה למרתונים ותחרויות ריצה שונות.
כמילות השיר… מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה….
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.