כשראיתי שיש אימון שנקרא 18.0 ממש נלחצתי. הייתי בטוח שהוסיפו עוד אימון לאופן ואני לא התכוננתי נפשית לזה. אחרי כמה שניות טובות של לחץ, גיליתי שזה לא באמת קשור לאופן, ושהוא גם לא ברמה של אחד. באנחת רווחה התאפסתי על עצמי והתחלתי לדמיין בראשי את מה שאכתוב. האמנתי בטיפשות שאני אעבור את האימון בלי בעיה אמיתית, לצחוק על הברפיז עם איזו תמונה מיוזעת ולהתרברב ב"ניצחון" הראשון שלי. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, בסוף חטפתי כאפה מהחיים וגיליתי שלשמור על מוטיבציה זה קשה יותר משחשבתי.
בהתחלה, האימון הזה נראה היה לי ממש בדיחה. 21-15-9 של דאמבל סנאצ' ו-Burpee Over the Dumbell? מה הבעיה? איחרתי לכל כך הרבה אימונים בחיים שלי, שהאמנתי שברפיז הם בדיחה. אחר כך, כשגיליתי שהמשקל בפועל "קטן" בחצי ממה שכתוב בגלל המעבר מפאונדים לקילוגרמים, בכלל צחקתי. כבר הייתי בטוח שאני הולך לעשות את האימון הזה ב-Rx. הסתובבתי כל היום וסיפרתי לחברים איך הייתי בטוח שיהיה הרבה יותר גרוע, וכמה שזה ממש סביר. במילים אחרות, חטאתי בהיבריס חמור.
"מהר מאוד הבנתי שמשהו לא בסדר".
כשהתחלתי להתארגן לאימון לקחתי כמובן את הדאמבל של 22.5 קילו – המשקל ל-RX, כשאני מתעלם לחלוטין מהעובדה שהפעמים היחידות בהן נגעתי במשקולת הזו היו כדי לפנות דרך למשקולת קלה יותר. מהר מאוד הבנתי שמשהו לא בסדר. בהנפה הראשונה לא הגעתי אפילו לחצי הדרך: הצלחתי להביא את המרפק שלי עד לגובה הסנטר בערך לפני שהמשקל הפיל אותי חזרה למטה. זה היה… מביך. באתי בכזו ראוותנות, ופישלתי עוד לפני שהשעון בכלל התחיל.
"לא נורא" אמרתי לעצמי, "ניקח דאמבל של 15 קילו, ונעשה את גרסת ה-Scaled. גם ככה לא בנית על לעשות את האימנים ב-Rx". ברגע שהשעון צלצל נכנסתי בכל הכוח. מתכנון קודם, חילקתי את הסט לשניים, בחלק הראשון אחת עשרה חזרות, ובשני עשר. זה היה ממש קשה אבל בר ביצוע. הנחתי שזה ישתפר עכשיו, כשמספר החזרות יורד ואני אכנס לקצב.
הדאמבל בקושי הספיק לגעת ברצפה כשאני כבר התחלתי את הברפיז. 1… 2… 3… 4… "מה קורה? למה זה לא נגמר?" הרגליים שלי מחו ושבתו. פתאום להתרומם היה משימה קשה. לא הקפדתי על מהירות מבוקרת בסנאצ'ים ושרפתי את עצמי תוך שניה. כולם מסביבי המשיכו להתקדם ורק אצלי זה נראה כאילו אני ממוגנט לרצפה בכל חזרה של הברפיז. מרוב לחץ, עשיתי מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות. רימיתי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לדלג על חזרות של הברפיז, משכנע את עצמי שבטוח טעיתי בספירה. "לא יכול להיות שהוא כבר חזר לדאמבל ואני לא. הייתי איתו בקצב, בטח סתם לא שמתי לב". הדבר השני היה להחליף את המשקל ל-12.5 קילו. אמנם תיכננתי להתייחס לזה כאימון אופן לכל דבר, אבל העדפתי את זה מאשר לפגר אחרי כולם. התאכזבתי מעצמי, כי הייתי בטוח שאני יכול להתמודד עם 15 קילו (שהרי בהתחלה לקחתי את ה-22.5), אבל לפחות במצב הזה לא נגררתי אחרי הדאמבל כל פעם שהוא ירד. סיימתי עם הסט השני של הדאמבלים, וקפצתי, בלי לחשוב, ישר ל-15 ברפיז (כמובן). "סיימת חצי דרך, יאללה אתה חייב לחזור לקצב, אתה גם ככה בפיגור!"
אחרי החזרה החמישית, בר הייתי על הרצפה, שותה חצי ליטר מים במכה. לא ידעתי ואני לא יודע אם זה היה רעיון טוב, אבל באותו רגע חשבתי שאם אני לא אשתה עכשיו, הגרון שלי פשוט יתפורר. התיישבתי על הברכיים לעוד חצי דקה ארוכה. השעון מתקתק, וכל השאר ממשיכים לעבוד. לא ידעתי באיזו חזרה הם נמצאים אבל כך או כך זה לא היה טוב. כשחזרתי לעבוד קפצתי ישר לחזרה התשיעית, אפילו לא טרחתי לשקר לעצמי. ידעתי שאני לא מרמה אף אחד מלבדי, אבל יותר פחדתי לסיים אחרון מאשר לא לעשות את זה כמו שצריך. "אני אוסיף עוד עשר שניות לזמן הסופי", אמרתי לעצמי, "כפיצוי". בסט האחרון, הסט של תשע חזרות, אני די בטוח ששליש מהן כבר לא היו צריכות להחשב, אבל, בגלל שאף אחד לא באמת בדק אותי, ואני רק רציתי לסיים ולסמן וי, החלקתי את זה (אם כי כל פעם שעבר מאמן נדרכתי כולי, מוכן לתת תירוץ רק לא להיתפס). לפחות את הסט האחרון של הברפיז תקתקתי. 7:20 פלוס עשר על "בלבול בספירה", שהיה מכוון לחלוטין. סך הכל שבע דקות וחצי. "לא רע", אמרתי לעצמי. כן, בטח.
"מה קורה? למה זה לא נגמר?"
במשך כמה ימים עיכלתי את האימון. התביישתי בעצמי וכעסתי. ידעתי שלנסות וללכת ישר ל-Rx בכזו גאוותנות היה רעיון דבילי, אבל לא הסכמתי להבין שבכללי הציפיות שלי מהאימון היו גבוהות מידי, ולכן הנפילה הייתה בהתאם. היה לי ברור שאין שום סיבה וטעם להתחרות בספורטאים הרציניים, אבל כשהשעון התחיל לתקתק החשש להיות הטירון החלשלוש צבע את הכל בשחור. לא טרחתי לבדוק כמה זמן לקח לשאר האנשים שהתאמנו איתי, הספיק לי רק לדעת שיש מישהו שסיים אחרי.
ממש לא רציתי לחזור על האימון הזה שוב, ובאמת עמדתי להשאיר את זה ככה, אבל אני יודע שלא באמת סיימתי את האימון וזה ממשיך להציק לי. להיכשל זה דבר אחד, אבל לוותר באמת לא אמור להיות מקובל על הדעת. וכל עוד יש לי את האפשרות, אני חייב לנסות שוב. אם בפעם הבאה לא אשיג תואה טובה זה באמת יהיה חרא, אבל לפחות אני אדע שבאמת עבדתי. באמת נתתי את כולי, ובתקווה זה לפחות ייתן לי לישון בשקט.
אני מתכוון לגשת לאימון הזה שוב, עכשיו אני יודע איך הוא באמת מרגיש ולמה לצפות. אני אתכנן מראש אסטרטגיה יעילה יותר ואדאג לשמור על קצב קבוע. אבל הכי חשוב: אני הולך לעשות את האימון הבא לבד. להרחיק את עצמי מכל תחושת שיפוט ומכל "איום" על הביטחון העצמי שלי. אם אני רוצה לעשות את האופן כמו שצריך, אני חייב ללמוד לא לרמות כשאני לחוץ, וזה הולך להיות הצעד הראשון.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.