אהלן, אני עומר! סטודנט בן 22 לביולוגיה ופילוסופיה, שכמו כולם, גם לי יש את אותו חלום: להיכנס לכושר. כמו כולם, גם אני עשיתי מנוי לחדר כושר, רק שאז גיליתי שהוא רפטטיבי ומשעמם להפליא. לפני שנה ורבע פלוס מינוס, נכנסתי בפעם הראשונה לבוקס והחיבור היה מיידי. האימון המשותף, המטקונים המתחלפים, ואווירת ה"משחק" של כל אימון, בין אם זה AMRAP או RFT, שבו אותי. זה מעניין שכבר אז חשבתי על הדימוי של משחק, כי (כמעט) בדיוק לפני שנה שמעתי לראשונה על ה-CrossFit Games.
אם תסתכלו על האינסטגרם של דייב קאסטרו בשבועות שלפני האופן אתם תראו תמונות אומנותיות וחביבות שקל מאוד לטעות כי מדובר באירוע קליל ונחמד. זה לא. האופן הראשון שלי היה פשוט טבח. נפלתי, קרסתי, הקאתי, התייאשתי, אני אפילו די בטוח שחוויתי מוות קליני לכמה רגעים. זה היה מבאס, ללא ספק, אבל זה גם נתן לי מטרה לשאוף אליה.
במשך כמה חודשים טובים הייתי פוקד את הבוקס בעקביות. שלושה מטקונים בשבוע, יוגה פעם בשבוע, ועוד ריצות כשאפשר. שמרתי על דיאטה מוקפדת (פחות או יותר), ובאם חרגתי מהמסגרת, דאגתי לפצות על זה אחר כך. ואז טסתי לתאילנד. חודשיים באמצע שום מקום ועוד חודש של צלילות בעומקי הים היו כיף נהדר, אבל גם אם תכננתי על שגרת אימונים כזו או אחרת, לא שמרתי. תוסיפו לזה עוד חודש של מעבר דירה עם שוק של אוניברסיטה, וקל להבין איך הכושר שלי פחות או יותר אבד.
מרוסק על הרצפה, רגע אחרי אימון.
החזרה הייתה קשה. הנחתי שאראה ירידה בכושר שלי, אבל לא עד כדי כך. אם פעם כבר הייתי משתמש בפלטות הגדולות, שתמיד היו גורמות לי להרגיש חזק יותר מאשר כמה פלטות קטנות יותר ביחד, גם אם הן משתוות במשקל, עכשיו הייתי צריך לחזור אפילו למוטות ריקים. הרגשתי פשוט מבויש. האגו התחרותי שלי נפצע קשות, אפילו שלא הייתי בתחרות עם אף אחד. בהתחלה זה התבטא בדחיינות והימנעות קלות; "היום היה יום ארוך, אני צריך נוח"; "לא אכלתי כמו שצריך בשביל האימון, לא כדאי"; "אין לי זמן"; ועוד שלל תירוצים. אחר כך זה החמיר למצב בו הייתי (ולפעמים עדיין) מרמה (!) במטקון כדי להימנע מהמבוכה של לסיים אחרון או להרים הכי מעט. בדיעבד, אני יודע שרימיתי אך ורק את עצמי.
כשהבנתי שעונת האופן מתקרבת השנה, ניסיתי להתעלם. חשבתי לעצמי שזה סתם יהיה קשה ומשביז. מתוך סקרנות, הצצתי בכל מיני בלוגים וכתבות על הדרך בה אתלטים מקצועיים מתכוננים לתחרות, וזה בעיקר… מבהיל. לקרוא כמה אנשים משקיעים בהכנה לזה, הבהיר לי שזה לא משחק ילדים. זו כבר תחרות אמיתית, עם דירוג אמיתי, וספורטאים אמיתיים שמשתתפים בה.
פתאום קול קטן, אותו קול של טירון מתלהב מביט בהשתהות על זירת הRFA, צף חזרה, ויחד איתו, האכזבות, החששות והבושה התחלפו ברוח קרב. המטקונים של דייב קסטרו אולי מופרעים אבל לעזאזל, הם לא הולכים להפיל אותי. אני לא צריך להיות הכי טוב, ואני לא צריך להיות הכי חזק, למעשה, אני לא צריך כלום. אני רוצה להשתתף, ואני רוצה לנסות. החלטתי. אני הולך להתחיל את זה ולסיים את זה כמו גדול. זו המטרה: להשתתף. לעשות את האימונים באופן ולשרוד כדי לספר.
זה קורה. זה באמת קורה.
אני לא יודע באיזו תוצאה אסיים, או אם בכלל אבצע את האימונים ב-Rx ולא סקיילד, אבל לא נראה לי שאני בכלל בונה על זה. מה שמשנה זה שאתן את מה שיש לי ובסוף כל שבוע אוכל להזין את התוצאה שאני השגתי בכוחות עצמי. אני גם רוצה להאמין שזה יהיה סימן לבאות: אם הצלחתי לבצע את האימונים גם כשהכושר שלי לא בשמיים, אין שום סיבה שאני לא אצליח להתחזק שוב ולשבור את השיאים של עצמי.
זו הסיבה שאני כאן כותב את המילים האלו עכשיו. אני מאמין שרוב הפחדים האלו הגיעו מתחושת בדידות. הסיפורים האישיים של אלופי הספורט באמת מעוררים השראה, אבל גם אם הם עמדו פעם באותו מקום בו אני עומד, כבר קשה לאות ולהרגיש את זה. אני מקווה שהטור הזה יהיה קצת יותר מתא וידוי לעצמי, אלא שזה יהפוך גם לקבוצת תמיכה לכל אותם ואותן מתחילים ומתחילות כמוני, בין אם הן משתתפות באופן ובין אם הם מעדיפים לצפות מהצד, מחכים בפחד לשנה הבאה.
בתפילות שהמחשבה באמת תיצור מציאות,
עד הפעם הבאה,
עומר
———
בפרק הבא: רגע לפני שהאופן מתחיל בצורה רשמית, עומר הולך לנסות את מזלו מול 18.0. הישארו איתנו!
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.