עומר שרון עושה את האופן :: פרק ג' – ניסיון שני

היתרון באימוני זוועה היא שהאימון שאחר כך תמיד טוב יותר. בפעם שעברה הרגשתי שהבכתי את עצמי כל כך שכבר לא היה לי מה להפסיד בניסיון שני. היה לי ברור מהרגע הראשון שאני הולך לעשות את זה מחדש, אבל הפעם החלטתי לעשות את זה בסטנדרטים שלי, לשלוף את כל האמונות התפלות להתעלם מכל מה שנהוג לעשות לפני אימון.

פחות משבוע לתחילת האופן… אמא'לה

הדבר הראשון שעשיתי, היה לקנות גרביים. אבל לא סתם גרביים, גרביים מגניבות. מעוטרות במונה ליזה, בציורים של ואן גוך, אפילו "הצעקה". נתתי לפאשניסטה שבי לצאת החוצה. כבר הרבה זמן שהתחשק לי לקנות כאלו, אבל פחדתי שזה יהיה צעקני מדי. בסוף הגעתי למסקנה שלהתלבש בצורה שאני רואה כמגניבה, עוזר לביטחון העצמי שלי, תכונה שהן משיחות עם אחרים, הן מהסתכלות על אנשים שנחשבים נחשקים או פופולארים והן מנסיון אישי, נחשב סקסי ואפילו יותר קריטי מהמראה החיצוני עצמו. ככה שהגרביים יכולות רק להועיל. קראתי פעם על איזה מחקר שטוען שאנשים שלבשו חולצות עם סמל של גיבורי על הגיעו להישגים גבוהים יותר, כאילו הם עצמם היו גיבורי על, אז אולי יש לי עוד קצת שופינג לעשות.

הנושא השני שהתייחסתי אליו היה תזונה. יש לי קטע עם אוכל: אני לא אכלן. יש תקופות שאני צריך להזכיר לעצמי לאכול, ולרוב אני ארגיש עייפות במקום רעב. הרבה פעמים אומרים לי שאין לי זכות להתלונן כי זה עוזר להישאר רזה, אבל רזון זה לא הכל. אחת המטרות של כולנו, בין אם נודה בה ובין אם לא, היא להיות יותר שריריים וחטובים. להיות לא אכלן אמנם עוזר לי להישאר רזה, אבל הוא גם מרחיק אותי מלהיות שרירי, ולהיות צפלון רזה ונמוך גם לא בדיוק נמצא בתחום "הגבר האידאלי". החסרון השני, והקריטי יותר, הוא ביצועים: אני עייף, תמיד. פחות אוכל משמעו פחות אנרגיה, וזה אומר שגם אם אעבוד קשה מאוד, תהיה תקרת זכוכית שתגביל אותי, כי מראש אני מגיע לאימון יותר חלש מהרצוי. מכיוון ועכשיו תקופת מבחנים, התזונה שלי כל כך בעייתית שאני חייב לישון לפני אימון כדי להיות טיפה יותר מאופס.

הסיבה שאני לא "פשוט מתחיל לאכול" היא שהגוף שלי לא יהיה מסוגל להתמודד עם שינוי כזה. 90% מהאימונים שבהם הייתי צריך לעצור באמצע בגלל התשת יתר, היו אימונים בהם אכלתי לפני. בהפוך על הפוך זה הוציא את המערכת שלי מאיזון והכל התחרבש. עד שאוכל ללכת לדיאטן החלטתי לנסות ולמצוא את נקודת הביניים: להשתדל לאכול ארוחות קבועות, אבל לא בכוח, אפילו אם עברו למעלה משלוש שעות. ואמנם החיבה המוגזמת שלי לקולה בעייתית, כל עוד זה עוזר לי לתפקד במהלך היום, הקרב הזה יישמר ליום אחר.

נזק שנוצר אחרי התקלה של האימון הקודם, היא שהתחלתי לחשב בראש שוב ושוב אילו תרגילים אני מסוגל לבצע, באיזה משקל, ומאיזה תרגילים אני צריך לחשוש. עקרונית, זה רעיון טוב לאמוד את היכולות שלך, אבל בסופו של דבר זה מאבד טעם. אני יודע שנקודת החולשה שלי היא תרגילי הנפה למניהם, או העובדה שאין לי קיפ, וזה מאוד מדאיג אותי, אבל אני אשתדל להסתכל על התמונה המלאה ולזכור שיש לי גם נקודות חוזקה, למשל דדליפט או סקוואטים, שיכולות להרים אותי. תרתי משמע.

Let's Go

אחרי כל ההכנות, הייתי מוכן לסיבוב השני. הצטיידתי בגרביים חדשות ובחולצה מתאימה, בקבוק מים לאימון עצמו ובקבוק קולה לתמיכה שאחרי, רמקול עם פלייליסט של להיטים קצביים, ויצאתי לדרך. הרשיתי לעצמי הפעם לעשות את האימון לבד, שלא אלחץ מאחרים ושאם שוב לא אצליח, לפחות זה יהיה פחות מביך. זה היה רעיון טוב, כי אפילו הנוכחות של שני עוברי אורח שאין להם קשר לבוקס הלחיצה אותי. במזל, עד שסיימתי את החימום הם הלכו.

לקחתי נשימה עמוקה, גייסתי את כל המחשבות הטובות שהצלחתי למצוא, תכננתי אסטרטגיה מחדש, הפעם לחלק כל סט לשלושה חלקים, והתחלתי. סט ראשון…סט שני…סט שלישי… ונגמר. רגע, מה? האימון היה לגמרי סביר. הוא לא היה קל, ובסוף כל מה שרציתי לעשות זה לשתות באר, אבל הוא ממש לא היה כמו שזכרתי. עם משקל ה-Scaled במקום 12.5 קילו וטעם מר מראש, עדיין סיימתי את הכל בשמונה דקות, ארבעים שניות יותר מהפעם הראשונה. בלי לרמות השגתי תוצאה שלא כל כך רחוקה מהתוצאה של הניסיון שרימיתי בו. ברגע שידעתי לאן אני הולך, וניתקתי את עצמי מכל לחץ חיצוני, גיליתי שאני יכול הרבה יותר משחשבתי.

אז נכון, יש לי הרבה עבודה, בעיקר מנטלית, לעשות בכמה ימים הקרובים. אני אצטרך לדאוג לתזונה טובה מספיק בשביל להישאר אנרגטי בלי להעמיס על הגוף, ללמוד כמה שאפשר איך להתמודד עם תרגילי כתפיים, והכי חשוב: איך להיכנס ל-"זון" שלי ולהתרכז באימון גם כשאני מוקף במתחרים אחרים, אווירה תחרותית, והכי מפחיד: שופט שיתרכז רק בי ויבדוק כל תנועה ותנועה שלי. רק שהפעם, במקום להילחץ, יצאתי בתחושה טובה. למרות שיש לי נטייה לחבל לעצמי, גיליתי שכשהמחשבות לא מפריעות לו, הגוף שלי יודע לעבוד לא רע בכלל. כנראה שלפעמים פשוט צריך לתת לגוף לעשות את שלו.

תגובות