Register

A password will be e-mailed to you.
[adrotate group="1"]

רון כפרי מספר לכם על החוויה שלו בתור מאמנו של זוהר ליפקין, ועל הדרך הקשה מהאופן למוקדמות באסיה.

חלק ב'.

ה-Asia Regonals, חוויה מדהימה. בהתחשב בעובדה שאני רק שנה וחצי בעולם הקרוספיט, לא חשבתי שאהיה נוכח בתחרות קרוספיט בסדר גודל כזה. הריג'ונלס הוא השלב אחרי ה-OPEN שאליו עולים 48 נשים וגברים הטובים באזור ו-30 קבוצות, כאשר מאסיה עולים רק האתלטיתהקבוצה הכי טובה (יש אזורים שבהם שניים או שלושה עולים).

לא ידעתי באמת למה לצפות בסיאול. כולנו רגילים לראות את ריץ' והחבר'ה עושים את האימונים האלה אבל אף פעם לא חשבתי מה קורה מאחורי הקלעים: האוכל, החימום, האמבטיות קרח, השחרור, הלינה, עצם התחרות והלחץ – זה נראה פשוט על המסך, אבל כשזה אמיתי זה אחרת לגמרי: אין את הציוד של המועדון (לטוב ולרע), אין את הנוחות, את התנאים שהתרגלתם אליהם. צריך להתסגל לכל מיני דברים שלא תמיד לוקחים בחשבון.

בחזרה להתחלה

אני עובד עם זוהר ליפקין מתחילת דצמבר. הכרנו לא מעט זמן לפני זה עוד כשעבדתי בגרייט שייפ, כשהוא הגיע לשם אחרי פריצת דיסק כדי לעשות שיקום. אחרי חצי שנה והרבה דיבורים בדרך קיבלתי שיח טלפון שבה התבקשתי לשבת ולדון על העתיד התחרותי של זוהר אחרי שהוא מסיים את הפסיכומטרי. בשיחה הזאת הוחלט שמתחילים לעבוד ביחד במטרה לעבור את ה-Open. אחת הסיבות שזוהר בא לעבוד איתי זה כדי באמת להפיק את המרב מהאימונים שלו, הרי כל אחד שלא עובד מסודר יעשה את מה שנוח לו, וההתקדמות שלו תעצר יחסית מהר ולא יוכל לממש את הפוטנציאל שלו. הוא רצה שמישהו יקפיד עליו, ומהצד שלי זה היה די מלחיץ כי אף פעם לא עשיתי דבר כזה, אף פעם לא אימנתי ספורטאי תחרותי. אבל הסכמתי.

היו לי דרישות, והמרכזית הייתה: אסור לסטות מהתוכנית, מה שכתוב זה מה שעושים. דרישה נוספת הייתי שהוא חייב לצלם לי את האימונים שהוא עושה בגלל המרחק בינינו (אשקלון – כפר-סבא). עם הכנה פחות מאידיאלית של שלושה חודשים בלבד, אלמנטים חשובים זזו הצידה כדי לתת דגש על אחרים. היו חששות כי ידעתי שזה עלול לפגוע אבל בו זמנית, שזה מה שצריך לעשות.

הכוח עלה, ההנפות עלו, המטקונים הכבדים כבר לא היו כל כך כבדים והמנוע לא נגמר. עומס האימונים עלה והשיפור הגיע למצב ששנינו כבר לא ידענו מה קורה. בנוסף הייתה עליה של 6-7 קילו משקל גוף. עברו שלושה חודשים של הכנה ל-Open עם כמה אירועים מעניינים שגרמו לכמה עצירות בתוכנית. הרגשנו מוכנים גם מנטלית וגם פיזית. אחרי עבודה מרובה על טכניקה ואחרי הרבה צעקות הכל היה מוכן והציפיות ל-Open גדלו.

שדה הקרב הפתוח: שלב ה-Open

מלחיץ. זוהי תקופה שבה אתה יודע שהאימונים יהיו קשים ומתאגרים במיוחד. ישנה הכנה מנטלית לקראת האימון ויום מנוחה לפני כי צריך לתת תוצאה – בסך הכל – תהליך מאוד מתיש ואם זה לא מספיק, השנה זה גם היה השלב סינון עבור ה-RFA. כמובן, שהלחץ נפל גם עליי.

זוהר הגיע ביום שישי בצהריים אחרי ההכרזה והתחיל הסופ"ש הראשון של תקופה מאוד מעניינת.

ביום שני, אחרי מספר נסיונות לא מוצלחים ב-14.1 נשארנו עם תוצאה לא מוצלחת בדירוג — 194. והלחץ גדל. שאלתי את עצמי הרבה שאלות להבין למה זה קרה. אבל ידענו שזה זה רק האימון הראשון מתוך חמישה.

חיכינו לשבוע הבא.

3 ימים עברו ו-14.2 עלה לאוויר. הנה: אימון שלא אמור להוות בעיה גדולה, אוברהד סקוואט עם משקל זניח וצ'סט טו באר. אחרי נסיון לא מוצלח, ישבנו להבין מה קורה. מסתבר שהלחץ לא רק השפיע עליי אלא גם על זוהר, כאשר הרבה מונח על בן אדם אחד לפעמים הלחץ גובר ומנטרל יכולות. אחרי השיחה המנועים חזרו לעבוד וזוהר נתן תוצאה בדירוג 45 והחזיר אותו לחיים ולדרך המנצחת את ה-Open. המצב רוח והמוטיבציה חזרו.

ואז פורסם 14.3.

סולם עולה של חזרות ומשקל  בדד ליפט ו-15 בוקס ג'אמפ. היה סופ"ש מעניין. אחרי פריצת דיסק זה לא פשוט להיכנס לאימון בידיעה שהגב הולך לעבוד וכנראה לכאוב. ביצענו הרבה עבודה מנטלית לקראת האימון רק בגלל החשש הרב מפציעה.

ביום שישי עשינו בדיקה של חצי מהאימון ובשבת ביקרנו אצל יוני וולף בקרוספיט הזאבים כדי לבצע את האימון. עם כל החששות זוהר נתן תוצאה יפה, ככה חשבתי באותו רגע. הוא הגיע לדדליפט של 143 קילו והספיק לעשות כמה חזרות איתו.

אחרי 24 שעות בלי להוריד את העיניים מהטבלה פחדתי שאולי זה לא יספיק ונצטרך לעשות את האימון שוב פעם. וביום ראשון בבוקר  שזוהר הגיע לאימון רגיל במועדון זרקתי לאוויר שאולי נצטרך לבצע את האימון שוב. נענתי בשלילה מהר מאוד.

המשכנו לאימון רגיל וקיוויתי שיהיה בסדר. יום שני הגיע וזוהר בנתיים חזר לאשקלון וכבר ביצע אימון הנפות מלא כששלחתי לו הודעה דרמטית שיש לו שתי אופציות: לא לעשות את האימון פעם נוספת, לקבל את ההפסד ולנסות שוב שנה הבאה אחרי הכנה יותר טובה. או… שאני מעמיס את הרכב עם כל הציוד הדרוש לביצוע האימון ונוסע (בתשע בלילה) לאשקלון כדי שנעשה את האימון וננסה להציל (שוב) את המצב.

אחרי טירוף באחת עשרה בלילה ושיפור של תשע חזרות, זוהר דורג 39 באימון – והכי חשוב, החלום – עדיין חי.

14.4 היה טוב לנו. אימון מגוון, הרבה אלמנטים, בדיוק מה שאנחנו אוהבים. רק שהשבוע נאלצנו להתמודד עם מחלה לא פשוטה של יומיים באמצע השבוע. הפעם נסענו לבקר אצל ישראל ורם בקרוספיט First to Zion כדי לשחק עם הגדולים. אבל שוב פעם, תוצאה לא מספיק טובה. והדירוג יורד.

חיכינו ליום שני בשביל שתהיה מנוחה מלאה והתאוששות מקסימלית כדי לנסות להציל את המצב, מצב שכבר הגענו אליו שבוע שלישי ברציפות. עם ההבנה שאם לא מגיעים למינימום 14 מאסל אפס אז אפשר להגיד שלום לריג'ונלס. ב-21:30 ביום שני עם לחץ באוויר ואחרי 2 כשלים במאסל אפ בסוף, ה-14 מאסל אפס בוצעו ועם דירוג 50 באימון נכנסנו לשבוע האחרון.

יום וחצי אחרי זה, אני מקבל טלפון מזוהר שנפלה על האצבע שלו משקולת של 35 קילו והאצבע מרוסקת. אחרי שלל בעיות במהלך תקופת ההכנה וה-Open  עצמה הגענו לתקלה הכי גדולה: איך מחזיקים את המוט? יום חמישי זוהר עובר ניתוח באצבע ומגיע חבוש ביום שיש למועדון ומנסים לבדוק מה אפשר לעשות. אחרי בדיקה קטנה של התרגילים ומציאת אחיזה מעניינת לת'ראסטר נכנסו ליום שבת ול-14.5 עם התקווה שהכל יהיה בסדר. עם אצבע מרוסקת זוהר הצליח לתת תוצאה לא רעה בכלל. אבל שנינו ידענו כבר במהלך יום שני שנצטרך להתמודד עם האימון הזה שוב פעם ושצריך לתת פה תוצאה חזקה כדי איכשהו להתברג ב-48 הראשונים. בפעם האחרונה אחרי חמישה שבועות ביום שני בתשע וחצי בלילה נכנסנו לאימון. עם תוצאה של 11:59 (היינו צריכים לרדת מזמן של 12:00 דקות) שאמורה להספיק כדי להשלים את המשימה — סיימנו את ה-Open.

באותו לילה, לא הצלחתי להישאר ער ובבוקר ניגשתי בטירוף לבדוק מה המצב.

מקום 47.

המשימה הושלמה.

עלינו לריג'יונלס.

 

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X