Register

A password will be e-mailed to you.

זה היה אמור להיות עוד אימון שגרתי בקרוספיט הדר יוסף. חניתי את האופניים בצד, ארזתי את מה שצריך ופתחתי את דלת המכון. מוזיקת האוס לא אופיינית התנגנה לה במועדון. מיד נזכרתי שאריק קלנר, או "Weightlifting 101", הגיע להעביר סמינר למתחרי צמרת בארץ.

האתלטים תפסו את במות הרמת המשקולות וכל דקה על הדקה, היו צריכים לתת פאוור קלינים ב-"Touch n' Go" עם 60 קילו על המוטות לסיפוקו של אריק. כל זה בסולם עולה, כשבכל סיבוב התווספה לה עוד חזרה ועוד חזרה. הבנתי אחר כך שהגעתי לסיבובים הראשונים של אימון בן 20 דקות, שמתישהו קיבל תפנית וכלל גם ג'רקים. מיותר לציין שהאתלטים נראו שדודים.

לאט לאט, מספר החזרות עלה, המוזיקה התחזקה ולפתע נהייתה דממה. מי שלא היה באימון מתחרים באותה רגע מחה בשקט.

"מה הסיבה שכיבית את המוזיקה באמצע?" שאלתי את אריק.

"רציתי לשמוע איך הם נושמים, אם הם עובדים קשה או לא, כמה זה קשה להם באמת.. וגם – אם מישהו היה מתלונן על זה שאין מוזיקה, הייתי פשוט משאיר אותם ככה בלי מוזיקה. צריך ללמוד להתאמן גם בלי מוזיקה. כי אין תמיד את מ שידחוף אותך באימונים."

אחרי כמה דקות, שלמתחרים בוודאי הרגישו כמו שעות, המוזיקה חזרה, אבל הפעם, זה לא היה האוס קצבי. אלא מוזיקת ויקינגים מאיימת (רק היה חסר שראגנר לות'ברוק יתפרץ אל תוך הבוקס).

למקצב תופי המלחמה, המתחרים נפלו אחד-אחד, כל פעם מישהו אחר הגיע לכשל ופרש להתפרק על הספסל בצד. מעטים חזרו ועוד פחות המשיכו את האימון. מי שהמשיך, תחילה קיבל קצת עידוד מהמתחרים האחרים ושאר אנשי הבוקס. את העידוד, אריק דאג להשתיק במהרה. בכל זאת, אין תמיד מי שידחוף אותך. לפעמים אתה פשוט צריך לתת עבודה וזהו.

להיות המאמן של כמה מהשמות הכי גדולים בסצנת הקרוספיט התחרותי (שר סיגמונדסדוטיר וביורגוין גודמנדסון הם הבולטים ביותר), כנראה לא הייתה השאיפה המקורית שלו ובטח לא מה שהוא דמיין שיצא מההתחלה מזה שבחר להניף. "התחלתי להניף משקולות בגיל 15 ובכנות – הייתי גרוע. המאמן שלי אמר לי: 'אתה בחור ממש נחמד אבל תמצא בבקשה ספורט אחר להתאמן בו'. אבל זה לא שינה שום דבר, הייתי תקוע על זה."

"על הדרך, גיליתי שיש לי את ההבנה והכשרון לאמן. בגיל 20, נפצעתי והאמת שממש שמחתי. יכלתי לפרוש מהספורט מבלי להיחשב 'וותרן'". מפה, החיים רק השתפרו – אריק התחיל לאמן קבוצות ילדים ונוער בהרמת משקולות בדנמרק מולדתו ושמו צמח לאט לאט. השיאים באו, ההישגים גדלו וגם הרצון לצוא מקצוע אחר, נטול בירוקרטיות ופוליטיקות המאפיינות את עולם הספורט. "הייתי מאוד תחרותי לגבי זה. ההשכלה שלי בתחום הגיעה מלקחת אנשים ממצב שהם לא יכולים לעשות הרמת משקולות בכלל, למצב שבו הם עושים את זה עם טכניקה נכונה. בהתחלה עם בן אדם אחד ועד שהגעתי למאה פלוס."

אחרי מספר שנים בהם למד באוניברסיטה לימודי מזרח-אסיה, הוא שוב עשה הערכת מצב. הקרוספיט בדיוק פרץ לתודעה ובזכות השם שבנה לעצמו בעולם הרמת משקולות, קיבל המון פניות מקרוספיטרים חסרי טכניקה שביקשו לעבוד איתו וללמוד.

משם, הכל היסטוריה. אריק עובד עם עוד שני מאמנים, כל אחד בתחומו – אחד מומחה תזונה והשני מומחה התעמלות קרקע. יחד הם טסים ממקום למקום ומייעצים ועובדים עם ספורטאי קרוספיט בדרגים שונים. אחד הרכשים האחרונים שלו הוא בארני, הצעיר הרומני שנכנס לתודעה בזכות התנאים-לא תנאים שבו הוא מתאמן. "מה שהרבה אנשים לא מבינים זה שהמתחרים האלה הם בסופו ל דבר פשוט בני אדם. גם להם יש ימים גרועים, ימים טובים, עצבים. הכל מהכל."

אריק, מבחינתו מתעסק בכל דבר שכולל מוט משקולות בקרוספיט: חזרות בטאץ' אנד גו, קומפלקסים מורכבים, הנפות, קלינים, סקוואטים, דדליפטים – כל מה שקשור למוט, קשור אליו. מתחרים רבים עובדים תחתיו בתכנית המפורסמת שלו שעובדת בסייקלים משתנים, 4 פעמים בשבוע, 90 דקות כל סשן. באתר שלו, הוא מציין את מטרתו שתהיה ברור לכל: לגשר על הפער שבין קרוספיט לבין הרמת משקולות. אריק בא לעשות את החיבור בין המוט לקרוספיטר הממוצע ובכל מתאר שהוא יכול לבוא. הנפח גבוה, העבודה קשה. "בשביל לשתפר, זה חשוב שהגוף שלך יידחף אל קצה גבול היכולת וגם שהמיינד ילך קצה."

העולם התחרותי לדעתו, מסתכם בסופו של דבר בבינארי: "גנטיקה זה מרכיב חשוב. דבר נוסף שחשוב במתחרה זה כמה הוא ניתן לאימון ('Coachable'): יש כאלה שהם מבינים ומטמיעים מהר וככה הם עושים פחות טעויות. יש כאלה שלא."

"הרמת משקולות, זה ענף מאוד טכני וצריך להבין אותו. אבל בשביל לעסוק בענף צריך להיות מאוד הארדקור, כשאנשים מניפים, אפשר לראות אם יש להם רצון חזק ואם הוא מופיע כשהם מניפים. מצד שני אפשר לראות אנשים עם טכניקה טובה אבל מצד שני לראות שבגישה הם 'Pussies'. אותו דבר בקרוספיט – יש אנשים קשוחים ויש אנשים שהם Pussies. קרוספיט זה אחד מענפי הספורט שמאוד קשה להסתיר את זה בהם." מצד שני, הוא מודה שיש ספקטרום – מתאמני צמרת כמו האתלטים שהוא מאמן, הם מן הסתם בחלק העליון שלו ואשים שונים נופלים איפשהו באמצע, אבל מהגישה שלו, ניכר שהוא משוכנע שהחלוקה הדיכוטומית היא שם.

חלק מהמטקונים שהוא מספר שתכנן למתחרי העלית, כדוגמת שרה, כוללים איזשהו משחק מנטלי עם המוט ואפילו אלמנטים של ענישה. לדוגמה, אחד מהאימונים שתכנן לשרה התבסס על האימון הראשון של מוקדמות 2016: עשרה סנאצ'ים (סקוואט) ב-60 קילו, שמונה ב-65, שישה ב-70, ארבעה ב-75 ושניים ב-80 קילו.

את האימון הזה שרה עשתה למשך שני סיבובים במקום בתור צ'יפר (סיבוב אחד). היה גם עוד קאץ': הסיבוב הראשון היה חייב להיות טאץ' אנד גו, אנבורקן. זאת אומרת, ללא זמן לכניסה מחדש וללא עצירה באמצע הסטים. או שהיא תצליח ותהנ מהתענוג של להמשיך לסיבוב נוסף או שתכשל ואז לא תוכל להמשיך באימון. בסיבוב שלאחר מכן, הוא התיר לה לבחור פעם אחת באימון, בה היא תוכל לעצור סט.

מיותר לציין ששרה ביצעה את האימון לשלמותו.

ומה לגבי הרמה בארץ? "אני חושב שהקרוספיט פה עדיין בחיתולים. זה משהו שהוא גם תרבותי וגם עניין של זמן.. לדוגמה, הרבה ישראלים בטוחים שמבחינת מאמצים, את ההכי קשה הם חוו בצבא ואין יותר קשה מזה מה שגורם להם להסתכל על אתגרים פיזיים אחרת. גם בספרד לדוגמה, הסצנה לא חזקה כי המוסר עבודה שונה. סקנדינביה לעומת זאת זה משהו אחר."

לשמחת המתחרים הישראלים אגב, הם כן עבדו טוב בעיניו: "הם לא התלוננו ועשו את מה שצריך לעשות." "כשאתה מתחרה, אתה לא מקבל נקודות על להגיע למכון ולהתאמן. אתה מקבל נקודות על לעבוד קשה ונכון. זה משהו שהרבה אנשים לא מבינים."

"יש לי הרבה חברים מוזיקאים ופעם, שביקרתי איתם בבתי ספר למוזיקה בוינה, ראיתי את המוזיקאים הצעירים מתאמנים שעות על גבי שעות בשביל לחדד את היכולות שלהם רק בקצת. היה בזה משהו מצניע. ההגדרה שלנו בקרוספיט לעבודה קשה, שונה מזו של ענפים אחרים ו-'קלה' יותר. יש לנו הרבה ללמוד לגבי ההגדרה של עבודה קשה, מענפים אחרים, בספורט ומחוצה לו."

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X