הרשמה

סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני
[adrotate group="1"]

כולנו עוברים אותם או לפחות את חלקם. וזה לא משנה אם זה אימון של אינטרוולים בחתירה, שילוב של הנפת משקולות עם ג'ימנסטיקס או סתם איזה קומפלקס שגורם לנו לצמרמורות בכל הגוף. לעיתים אנחנו עוברים כמה שלבים בתוך האימון ולפעמים תקועים באותה מלחמה מנטלית מול אותה מפלצת.

1. האידאליסט: "אני יכול לעשות את האימון הזה אנברוקן"

אתה רואה את הווד וחושב לעצמך "אה, זה נראה קליל" זה 21-15-9 אולי מסוג כלשהו, עבדת מספיק קשה בחודשים האחרונים כדי לצלוח את האימון הזה אנברוקן והתמודדת עם סט תרגילים שונה בצורת החזרות הזו והכל היה פנאן. בין היתר אתה גם צופה בהמון סרטוני מוטיבציה של ריץ' או פרייזר ומדמיין שאתה הולך נגדם ראש בראש וגם מנצח.

2. האופטימי: "אני הולך להפגיז את התוצאה הכי טובה על הלוח"

המאמן מתחיל לספור עם השעון אחורה "3-2-1 GO! " אתה כבר ב-Beast Mode מפומפם מהרגע שהגעת לבוקס, אתה מתפוצץ על הסיבוב הראשון, מסתכל מסביב ע המתחרים במועדון או לפחות אלו שאתה מדמיין שאתה בתחרות איתם ובערך ב-10 דקות הבאות הם האויב ואתה בכלל לא מרגיש אשם על התחושה הזו, אפילו שהם החברים הכי טובים שלך.

3. המציאותי: "המשקל הזה מרגיש כבד היום"

סטירת מציאות מתרחשת כבר עם הצעד הראשון במועדון או אם אתה נהנה מאפליקציה שמנהלת את מערכת האימונים השבועית, ברגע שאתה נכנס לאימון של אותו יום לראות מה סף הכאב בו תצטרך לשהות במשך כמעט שעה. ה-40 ק"ג האלה שהיו רשומים באפליקציה היו נראים בבוקר קלילים, ואז הרמת אותם, פתאום הם מרגישים פי שניים מהמשקל האמיתי, אתה מניח/זורק את המוט ובודק כמה פעמים טובות אם אכן חישבת נכון את המשקל על המוט והוא אכן 40 ק"ג. טוב, אין ברירה, מורידים את הראש, חושקים שיניים ומתכוננים לכאב כמעט בלתי נסבל. כמו כן, הרעיון לעשות את האימון אנברוקן התעופף לו באלגנטיות מחוץ לחלון.

4. החושב חיובי: "החיים יפים"

אתה ממש מנסה לעורר בעצמך מוטיבציה, אתה אומר לעצמך "אני יכול!" ומנסה לשכנע כל איבר בגוף שלך שהוא יכול לשרוד את זה. מנגנון ההגנה כאן הוא לחלוטין הכחשה. הרצון לצבוע את החיים שלך בשעה הקרובה בצבעים השונים מהשחור של הפלטות והרצפה שבעוד כמה דקות תראה ותרגיש מקרוב מאוד. במציאות, אתה סובל, מאוד. וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לזרוק את המוט דרך החלון, לצנוח לתוך ספה מחבקת ולאכול מגש של פיצה, אבל הגישה החיובית שלך חזקה מזה, ואתה מוריד את הראש וממשיך לפלס את דרכך באימון עד שהשעון יגאל אותך מיסוריך.

5. הפסימיסט: "אני רק רוצה לבכות"

הקושי להתחבר לשלב הקודם פוגע בך בעוצמה שלא ידעת שקיימת. בכי הוא מנגנון הגנה שנועד למנוע ממך לפגוע בעצמך פיזית או לפחות להתמודד עם עינוי פיסי. אין הרבה מה להגיד… שורה תחתונה, אתה רק רוצה לבכות אחרי שקראת את האימון על הלוח.

6. הפילוסוף: "אל תחשוב על האגו"

אתה מתיל להזכר בכל הספרים שקראת מאז הילדות שדיברו על פסיכולוגיה ושיפור ה"אני". רוגע זו החלטה ולכן אתה בוחר להיות במקום הזה. אתה מנסה לשכנע את עצמך שזו לא תחרות, וזה רק אתה נגד עצמך. המלאך הקטן על כתף ימין לוחש לך באוזן "מה שחשוב זה החברים שלי כאן בבוקס, לא התוצאה או הזמן", למרות שהרצון ממצב 2 עדיין לגמרי שם.

7. הקורבן: "אני גוסס"

אתה רק מגיע לבוקס ומיד המוטיבציה יורדת, או שאולי היא נשארה בכלל באוטו. חושך מקיף אותך מכל הצדדים, המוח שלך נחטף לחלוטין ומשמר אך ורק פעולות המאפשרות מחיה. אתה עוזב את המוט, מתיישב על הרצפה, בוהה בקיר או בגומי השחור וחושב לעצמך "למה לעזאזל אי עושה את זה לעצמי". כמה מומחים קוראים לשלב זה "דכאון" ואפילו אין לך דמעות על מנת לבכות על מר גורלך.

8. ההגיוני: "אתה לא מת, אתה רק מותש לגמרי"

אחרי כמה נשימות עמוקות ומבט נואש על רצפת הגומי, אתה מנסה למצוא את ההגיון בכל הסיטואציה הזו. החיים לא רעים מאוד אחרי הכל, אבל אתה מבין שהמנוע שלך דורש הרבה מאוד עבודה לעתיד כי כרגע אתה פשוט בחתיכות על הרצפה. בחישוב מהיר אתה מנסה לפענח מה התרגילים שישפרו לך את המנוע ואתה מתחיל לבנות תוכנית בראש על איך להשתפר בחודשים הקרובים. בשורה התחתונה, ברגע שייגמר האימון, כך גם יתפוגגו התוכניות ולעולם לא תגיע לעבוד עליהם.

9. המפטז: "סיבוב אחרון!"

המוח מתחיל לחשב את כל הנתונים ומה עוד נשאר לעשות כדי לסיים את הזוועה הזו. זה הסיבוב האחרון והאדרנלין נותן בוסט אחרון, העינוי הזה עומד להגמר סוף סוף וככל שתמהר ככה תוכל לסיים עם זה. עם מבט של רוצח בעיניים אתה מתחיל את הסיבוב האחרון, בשלב הזה בלי להתכוון בכלל גם יוצאים הקולות ספק של חיה פצועה ספק של המלך לאונידס מ-300. אבל לזכות הסיבוב האחרון יאמר, מצב הרוח מתאושש פלאים.

10. השורד: "אני בחיים לא עושה את זה שוב"

המצב הזה הוא נתון שמשתנה בהתאם למיקום שך על הלוח בסוף האימון. אם אתה ממוקם יחסית גבוה ממה שציפית מעצמך או לפחות ביחס למישהו אחר שרצית לעבור, אתה לא נח בסוף האימון, אתה רץ ללוח לכתוב את התוצאה באותיות גדולות כשאתה מדגיש היטב את ה-RX. אם לא ניצחת את האימון, אתה נופל לרצפה לפוזיציית התאוששות בדרך כלל בצורת כוכב כשהרגליים והידיים פרוסות לצדדים או בתנוחת עובר, ככה או ככה, אתה לא מראה שום סימן חיים.

 

 

השורד האולטימטיבי לקצת מוטיבציה

A post shared by Josh Bridges (@bridgesj3) on

 

 

 

 

 

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X