4 שנים וחודש אני נמצאת בקרוספיט, וכשאני אומרת "נמצאת" אז הכוונה עמוק בפנים. לפני כ-4 וחצי שנים חבר שלי (ולד) החליט שהוא מתחיל להתאמן בקרוספיט אשדוד- ו-"משך" אותי אחריו. אני חייבת לומר שבהתחלה זה היה נראה לי כמו קרקס. המון דברים שמעולם לא ראיתי שאנשים עושים: מה זה לקפוץ על קופסא? קפיצה כפולה בחבל? או מה זו הנפה עם מוט וכניסה תחתיו? זה חוקי בכלל?
הפחדים והחששות הללו נעלמו מהר מאוד, ואיתם נולד הרצון להתחזק, ולהיות אישה חזקה שעושה אימון מטורף "גב אל גב" עם גברים אחרים במועדון. לא הרבה אחרי שהתחלתי להתאמן, גיליתי שחבר שלי רוצה לעסוק בקרוספיט. הוא החליט להפסיק את התואר שהתחיל ובמקום זה התחיל ללמוד קורס מדריכי חדר כושר "פשוט" (כמובן שתמכתי בהחלטה) ולהתחיל להתמקצע בתחום באחד מחדרי הכושר השונים, ובקרוספיט בפרט (לכי עכשיו תסבירי להורים הרוסים שלך שחבר שלך רוצה לעבוד בחדר כושר…או מועדון קרוספיט – משהו שאין לו הגדרה מוחלטת).
"האם אני עושה קרוספיט בשביל ולד? או שאני עושה קרוספיט כי אני באמת אוהבת את זה?"
ולד עבד קשה בשביל להגיע לאן שהוא רצה, הוא סיים את קורס מאמני חדר הכושר והמשיך לקורס הרשמי של קרוספיט ה-L1. יחד עם העבודה הקשה, התשוקה של ולד רק המשיכה לגדול ולבעור וכל מה שיכולתי לחשוב זה "מתי הוא הולך לעצור? יש לזה סוף?". עם כמה שתמכתי בו ועודדתי אותו להמשיך לרדוף אחרי המטרות שלו, עמוק בפנים, במקום שלא הגעתי אליו לעיתים קרובות היה לי חשש שבסוף זה ייגמר בהתרסקות.
רוב האנשים שמחליטים להכנס לתחום הזה הם גם מתחרים בעצמם. סטטיסטית האנשים האלה הופכים להיות האנשים הכי חזקים ועסוקים במועדון שלהם עצמם. ולד לא יוצא דופן והוא מתחרה כבר כמה שנים. זה מסוג הדברים שבתור בת הזוג הייתי צריכה לקחת בחשבון ולהחליט אם אני בנויה לזה או לא. בני זוג טיפוסיים בדרך-כלל מבלים את הערב שלהם ביחד על הספה מול הטלוויזיה, יוצאים לבר, הולכים לסרט או מסעדה או במילים אחרות Datenight#.
במקרה שלי ושל ולד זה שונה. הבנתי די מהר שמבחינת נגישות, את רוב הזמן שלו הוא מבלה במועדון, בין אם זה לאמן, להתאמן או אפילו תחזוקה שוטפת של הבוקס עצמו, מה שהבהיר לי שאם אני רוצה לראות אותו אני צריכה להיות נוכחת בעצמי במועדון. יחד עם הרצון להתמקצע הוא מעביר זמן רב בקריאה, צפייה בסרטונים וכל דבר שיכול לקדם אותו אישית ומקצועית. כשהוא לומד משהו חדש הוא מיישם קודם כל על עצמו לוודא שזה בטוח מספיק, יעיל ומועיל. כהוא מבין שהוא יכול לשרוד את זה, הוא מתחיל ליישם את זה במועדון על שאר המתאמנים.
עם הזמן מתחרים אוהבים לשים לב לדקויות באיך הם חיים את חייהם. "התאוששות" הופכת להיות מילה קדושה בבית ואיתה מגיעות מטלות נוספות. הקפדה על שעות שינה מספיקות ותזונה. אני גיליתי שללא 7 שעות שינה אני פשוט לא מתפקדת, הגוף שלי לא מצליח להתאושש והתוצאות באימונים בהתאם. כשזה מגיע לתזונה הרווחתי, ולד מבשל מעולה ולכן הוא אחראי על רוב הבישולים בבית (לחלוטין בחירה שלו!), יש לנו חוק אחד בנוגע לתזונה ואנחנו קוראים לו חוק החמש אחד. חמישה ימים אוכלים כמו צריך, מאוזן, הרבה ירקות והרבה בשר, ויום שישי זה יום שלנו להתפנק במה שמתחשק לנו בשבת חוזרים לשגרה. אנחנו מקפידים לאכול רק בבית וזה עוד זמן איכות מבחינתי, לפעמים אנחנו מבשלים יחד ולפעמים פשוט נהנים לאכול ארוחת ערב יחד כשהחתול שלנו משקיף עלינו.
באופן טבעי, כל ההתעסקות היומיומית סביב הקרוספיט, מגיעה הביתה. כמו כל בני הזוג שמסיימים יום עבודה ומספרים על איך עבר היום שלהם כך זה גם אצלנו. ההבדל למזלנו הוא ששנינו מאוד מתחברים לתחום והשיחות מלאות תשוקה ותמיד כיפיות. תוצאה נוספת היא שלאט לאט מעגל החברים שלכם הופך להיות אנשים מהקרוספיט. בין אם מהמועדון שלכם, מתחרים ממועדונים אחרים, בעלי מועדונים אחרים ואתם יכולים המשיך עם כל מה שנראה לכם הגיוני וכמובן קשור לקרוספיט.
והתקופה הארורה מכל: ה-"Open"
אז אם זה לא די בכך שקרוספיט נמצא בכל מקום בחיים שלי, הרי שיש תקופה שמוקדשת ומקודשת לו ואך ורק לו, יותר מהרגיל וזו תקופת ה-"Open" חמישה שבועות בשנה, שכל מה שמסביב בחיים כבר לא משנה, כי יש אימון מאוד מיוחד שיוצא פעם בשבוע שדורש מאיתנו לתת את הכל. ההכרזה הרשמית היא בדרך כלל לפנות בוקר ביום שישי (שעון ישראל) ויש לנו עד יום שני בלילה להעלות את התוצאה לאתר הרשמי של CrossFit.com.
אז מה השתנה? מה גרם לי להחליט להתחיל להתחרות? ראיתי את כל הנשים החזקות על הרחבה ורציתי להיות חלק מזה, זה היה נראה לי מדליק. רציתי להיות חלק ממשהו גדול ממני וחשבתי שזה ייתן לי את הבעיטה של לצאת קצת מהשגרה היומית המשעממת והמעיקה. בדצמבר 2014 היו הגראז' גיימס והחלטתי שאני רוצה לתת לזה הזדמנות. אני מאוד תחרותית אבל עם הזמן גיליתי שלהתחרות בקטגוריית יחידים מאוד קשה לי נפשית, וכשאני בקבוצה גיליתי שאני פורחת, אני נותנת מעצמי הכל. בגביע המועדונים של 2017 התחריתי בקבוצה של רוז וואלי, אני גאה בעצמי ובקבוצה שלי כי נתנו את כל מה שהיה לנו על הרחבה ולקחנו את המקום החמישי.
ה-"Open" מאוד כבול לשגרה שלי, הקריירה שלי נמצאת בעדיפות ראשונה. אני מקדמת פרוייקטים ומיזמים עצמאיים והתקופה הזו מאופיינת בהמון לחץ וסביבה מאוד תחרותית. יש דגש על רמת התאוששות גבוהה כי יכול מאוד להיות שתצטרך לעשות את האימון יותר מפעם אחת ואתה רוצה להישאר כמה שיותר רענן לקראת האימון הבא. החבר'ה במועדון מורעלים ותחרותיים מתמיד. הסיבה מצד אחד מחבקת ומצד שני עוקצת – בקיצור ממש לא פשוט לסבול אחד את השני בתקופה הזו וזה מביא לחיכוכים מדי פעם.
עם השנים גם אני וגם ולד למדנו איך לנווט בתוך הקשר שלנו בתקופה הזו אז אנחנו לא מגיעים למצב של ריבים אבל אני לא אופתע אם יש אנשים שכן מגיעים לזה. הלחץ ממה הולך להיות האימון, איך לתקוף אותו וכמובן לאיזו תוצאה מגיעים בסוף, כשאתה מתחרה כל זה הוא לחץ מטורף וזה בלי קשר לשאר הדברים שקורים בחיים שלנו שיכולים להיות מלחיצים לא פחות.
קרדיט צילום: ואדים זלמנוב
תובנות RX
את המקום שלי בכל הסיפור הבנתי רק לפני שנה וחצי בערך. רציתי להיות סגורה על עצמי ולהבין פרט חשוב מאוד שסיקרן אותי: "האם אני עושה קרוספיט בשביל ולד? או שאני עושה קרוספיט כי אני באמת אוהבת את זה?".
אחרי שחשבתי על זה הרבה מאד זמן, הבנתי משהו חשוב. לא! אני לא עושה קרוספיט בשביל ולד, אני עושה אותו בגלל ולד: הוא הכניס לחיים שלי משהו שאני תמיד אודה לו עליו. הוא גרם לגוף שלי ולחיים שלי לקבל גיוון שלא קיבלתי בשום מקום אחר בחיי. התובנה שזה לא "בשבילו" אלא "בגללו" היתה צעד ענק בשבילי – שבו למדתי לחרר ולהבין שאם יש משהו שבן הזוג שלך באמת אוהב, משקיע בו מזמנו וכספו – זה לא בהכרח אומר שאת צריכה "לחקות" את זה או לקנא בזה – את צריכה לקבל את זה במקום.
האם אני חושבת שקל יותר לבני זוג שמתעסקים בקרוספיט בחיי היומיום? כן, חד משמעית. במקצוע שלי אני מעצבת גרפית אבל אחרי שלמדתי לקבל את המושג קרוספיט בחיי כחלק מהשגרה הבנתי שזה בסך הכל תחביב ועוד נושא לשיחה: לרכל על החבר'ה מהתחום, להציב מטרות, לשחרר ימים מתסכלים, להיות בריאה יותר ושמחה יותר עם מי שאני ומה שאני. קרוספיט גרם לי לדחוף קדימה, להתמודד עם קשיים מנטליים ופיסיים שמעולם לא חשבתי שאצליח להתמודד איתם.
אנחנו למדים שגם אם היום היה לנו יום "רע" ולא הצלחנו לעשות PR חדש או לקבוע תוצאה מסוימת עדיין עשינו את זה. היום זו אני, מחר זה מישהו אחר, הקהילתיות הזו עוזרת לנו לדחוף את הסביבה שלנו גם כשאנחנו מרגישים שנכשלנו. אנחנו נופלים אבל קמים הרבה יותר מהר מאנשים אחרים.
לעשות את כל זה עם בן הזוג שלי, יכול לעיתים לתסכל (בעיקר בגלל שלפעמים הרוחות מתלהטות) אבל בעיקר עוזר לי לדחוף את עצמי קצת יותר ממה שתכננתי כי אני יודעת שהוא יהיה שם בשבילי עם הטיפים המקצועיים, העידוד וגם העזרה בלקום אחר-כך מהרצפה כשאני מיוזעת ומתנשפת.
ולסיכום
אז קרוספיט בזוגיות? לחלוטין כן! בדיעבד אני חושבת שהקרוספיט אפילו היה חלק ממבחן הזוגיות שלנו. קרוספיט לימד אותי לקבל, ליישם ולאהוב משהו אחר שהוא לא רק אני. להפחית מהאגו שלי ולהנות מהפירות של זה – כי אם אתה יודע שאתה באמת אוהב קרוספיט, אתה רק מרוויח מזה בסופו של היום. זה ליהנות מקהילה ענקית של אנשים חזקים ומיוחדים, אירועים סופר מגניבים – ובן זוג מתחרה שאני מעריצה ללא סוף.
בקיצור, ה-Open כאן ואני כבר לא מפחדת. יש לי את הסביבה הכי טובה, תומכת, ומעודדת שיכולתי לאחל לעצמי.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.